מה איבדת בפרדס חנה?" היא שאלה כשסיפרתי לה שאנחנו עוברים. "משהו" עניתי לה. "מתי היית שם כבר שכביכול איבדת שם משהו?" המשיכה... "הייתי. אני יודעת. בגלגול הקודם. עם הראסטות והטיקה. כששרנו אול יו ניד איז לאב, לצלילי המפוחית והגיטרה. כשדילגנו יחפים בוואדי, מכוסים בשמיכת מסעות. כשהכנו ת'מחמצת והשרשנו אבוקדואים. כשיצאנו לרקוד עד שנפלנו מעייפות ומאהבה... נו את לא זוכרת? גם את היית שם! גם את איבדת שם כמה דברים..." "אני? מה איבדתי?" שאלה מופתעת. עניתי לה: "את התמימות והאותנטיות... גם את אבקת הקסמים השארת שם מאחור את כל הריגושים הקטנים האלו, שגרמו לך להסמיק... וההבטחות, מאלו שהן לכל החיים... וגם...

כשנולדתי בחרו לי את השם - ליאור. תמיד אהבתי את השם שלי. אי שם ב- 1980 הוא היה מאוד ייחודי לילדה. הרגשתי מיוחדת. הסיפור שכל חיי סיפרתי הוא שאבא ואמא שלי מאוד אהבו את השם הזה, והחליטו שלא משנה מה גדל בתוכם, בן או בת, נקרא לו.ה - ליאור. לפני שבועיים, שאל אותי אחד המסיירים, "למה בחרו לך את השם הזה?" פתאום הבנתי שאני לא יודעת את התשובה. התקשרתי לאמא שלי והיא סיפרה לי שהיא הכירה בצבא מישהי בשם ליאור והיא היתה ממש מדליקה. כן "מדליקה" - אמא שלי משתמשת במילה הזו המון. ואז הבנתי. הגעתי לכאן להאיר את החיים....

בדיוק לפני שנה, כחודשיים לתוך המלחמה, התקשרה אליי רונית מכפר עזה ואמרה לי: אנחנו 9 נשים - אחיות, גיסיות, אחייניות, כולנו מפונות, לא התראינו כולן יחד מאז השבת ההיא, ויש לאחותינו הגדולה יומולדת. זה זמן להיפגש, לנשום, להתחבר. ואני בליבי השבור לרסיסים, מוצאת בתוכי קול פנימי שאומר לה: בואו אליי, יחד נעשה קסמים. הסיור הזה נחרט בזכרוני לעד - זה הסיור שהוכיח לי בצורה הכי עוצמתית את תפקידי במערכה. ולא רק במלחמה. אלא בחיים האלו. החיים עצמם. מניחה לכם כאן את דבריה, שנחרטו על ליבי לנצח: "כמה אור לי, ולנו. חיבור לחיים, לדברים הפשוטים - אוכל, יצירה, תשוקה. זורמת בשקט,...

ביוני 2017, כשהרעיון לעבור לפרדס חנה התחיל לבעבע בתוכי, נכנסתי למסנג'ר, חיפשתי את שלי מרכוס, חברה מחופשות הקמפינג (מ- 2013), וכתבתי לה: "היי, אנחנו מגששים על שכירות בסביבתכם, ממש מגששים, אז לא להוציא הודעה לעיתונות;)" באוקטובר 2017 עברנו. בדצמבר 2017 כבר ישבתי אצלה בסלון בסדנת כתיבה. מאז נפתח הברז מחדש - כותבת לעצמי, כותבת לכם. הנה אחד מה-NOTES שלי שנולד בזכותה: "אני עשויה מאנרגיה של הכרת תודה, שמתחדשת בכל בוקר מחדש. אני עשויה מאיתי שסחף אותי מהחוף, אל גלי הימים, שכואב איתי, את מהלומות החיים, שמרגש אותי, בדברים הקטנים. אני עשויה מיונתן עם קורטוב של אינטיליגנציה רגשית, נשמה תאומה וטוויסט...

השיר "בלוז כנעני" של אהוד בנאי, תמיד מרגש מחדש. רובנו רואים בו כהספד של בנאי לחברו הטוב מאיר אריאל. אז הנה העובדה האמיתית: בנאי ואריאל לא היו חברים ונפגשו בחטף פעמים בודדות. עם זאת, בנאי מתחרט על כל אותם דברים שיכלו להיות (לשבת על דף גמרא, להעביר זר קוצים ריחני) אך לא יהיו. מקור: האתר הרשמי של אהוד בנאי אל תתחרטו! חיו את היום! בשלוות עולמים... "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן זהו זמן שיגעון מהומה עד אין קץ ובכל רגע חדש פורענות לא עלינו והכל חי ברשת הכול מתפוצץ ובאופק אחר על אותו דף גמרה יושבים כל הלילה אתה ואני שלוות...